חגור-מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"ם-570008854 ואח' נ' רניוס תדלוק בע"מ ואח'

החלטה

במסגרת התיק דנן הוגשו על ידי הצדדים, מספר רב של בקשות אשר חלקן שלובות זו בזו.

במסגרת בקשה מס' 16 – עתרה פז חברת נפט בע"מ (להלן בהחלטה זו: "פז") כי בית המשפט יורה על סילוק התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי רניוס תדלוק בע"מ, וה"ה קמיר (יקראו להלן יחד בהחלטה זו: "רניוס").

במסגרת בקשה 27- עתרה רניוס למתן צו גילוי למסמכים ספציפיים המצויים בידי או בשליטת התובעת- חגור מושב עובדים להתיישנות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן בהחלטה זו: "חגור").

במסגרת בקשה 24 - עתרה רניוס למתן צו לגילוי מסמכים ספציפיים המצויים בידי או בשליטת פז.

במסגרת בקשה 34 – עתרה רניוס למתן היתר לתיקון כתב ההגנה.

ברקע ההליכים שבין הצדדים הן זכויותיה של חגור בשטח מקרקעין המצוי במושב ואשר עליו הוקמה תחנת דלק (להלן: "התחנה").

בין השנים 1986 ל- 1995 נחתמו בין הצדדים להליך שבפני, או בין מי מהם הסכמים שונים המתייחסים לאחזקת, הקמת, ותפעול תחנת הדלק. (בשנת 1998 נחתם לכאורה הסכם נוסף בין רניוס לחגור עקב מחלוקת מאוחרת).

במסגרת כתב התביעה המקורי עתרה חגור לפינוי רניוס מהתחנה עקב הפרת ההסכמים שנחתמו בין השתיים, כמו גם קבלת כספים מכוח הפרשים בין סכומים ששולמו לה בפועל, אל מול אלו אשר לשיטתה היה מקום לשלמם.

כתב התביעה שכנגד הוגש על ידי רניוס כנגד חגור ופז, ובמסגרתו עתרה רניוס כי בית המשפט יורה לחגור לפצות אותה בגין הפרת ההתחייבות לאפשר הקמת מתקן שטיפה בתחנה, וכן כי יינתן בידה סעד הצהרתי, במערך היחסים שבין רניוס, פז וחגור, במסגרתו יאמר כי חכירת המשנה של פז במקרקעי התחנה פוקעת בעבור 30 שנה ממועד התקשרות בהסכם, ולא בעבור 49 שנה כנטען על ידי פז וחגור.

להלן החלטותיי ביחס לכלל הבקשות, בהתאם למספרן במערכת הנט.

בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף (בקשה מס' 16).

במסגרת בקשה זו עתרה פז כי בית המשפט יורה על סילוק התביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי רניוס, וזאת מכוח טענת התיישנות, טענת שיהוי-מניעות-השתק, העדר עילה , העדר יריבות ומכוח אי צירוף צדדים נדרשים לתובענה.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות . טעמיי להלן:

התיישנות :

לטענת פז הייתה תקופת החכירה (בהיקף של 49 שנה) ידועה לרניוס ממועד חתימת הסכם חכירת המשנה בשנת 1993, וזאת שעה שנרשם במנהל מקרקעי ישראל באותה עת.

לחילופין, טענה פז כי לכל המאוחר, ידעה רניוס על תקופה זו בשנת 2001 שעה שביקשה היתר בנייה לצורך הקמת מתקן שטיפה בשטח הצמוד לתחנת התדלוק, וכי קיימת ביחס לכך הודאת בעל דין במסגרת סעיפים 22-34 לכתב התביעה שכנגד.

לשיטתה של פז, שעה שחלפו למעלה מ- 11 שנה מהמועד המאוחר בו ידעה רניוס על תקופת החכירה ועד למועד הגשת התביעה, ונוכח הוראות חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות"), יש להורות כי התביעה התיישנה.

כנגד טענות אלו של פז הועלו על ידי רניוס הטיעונים המרכזיים הבאים :

א. לא צורף תצהיר, עסקינן בסוגיה עובדתית, ושאלת הידיעה אינה נלמדת, בניגוד לטענות פז, מתוך כתב התביעה שכנגד.